פריצת הדיסק שלי – למצוא את נקודות האור בתוך הכאב

 

אם אני צריכה להסביר את עוצמת הכאב שחוויתי בשיא של פריצת הדיסק שלי, הייתי אומרת שבמקום בו מסתיים הכאב החזק ביותר אותו חוויתם אי פעם, שם מתחיל (!) הכאב העצבי מפריצת דיסק, או במילה אחת – גיהינום!  מי שלא חווה זאת, לעולם לא יבין.

אני מגדירה את עצמי כאדם עם סיבולת גבוהה מאוד לכאב. אני לא מתלוננת, אני לא מפחדת מכאב, אני נושכת שפתיים וסובלת בשקט. בשני ההתקפים הכי גדולים שלי, מצאתי את עצמי מתפתלת על המיטה, לא מסוגלת לעצור את הבכי ולא מוצאת אפילו תנוחה אחת שתשנה את עוצמת הכאב. הרצון שלי באותו רגע, היה שמישהו כבר ירדים אותי ושיעירו אותי רק כשהכאב יעבור.

אני לא המצאתי את פריצת הדיסק והיא  מסתבר, תופעה מאוד שכיחה, שכיחה בצורה מדאיגה בקרב אנשים בגילאי 20-50, אז אין לי שום דבר חכם להגיד על הסיוט, אבל אני רוצה לספר לכם על נקודות האור שמצאתי ועודני מוצאת  ועל הדרכים לנסות לעבור את השיקום הארוך המצופה לי, בשפיות. ולמה אני כותבת את זה? לא רק מתוך שירות לקהילה שמתוכו אני כותבת הרבה מהפוסטים שלי, הפעם אני כותבת גם לעצמי בשביל שיהיה לי על מה להסתכל בבקרים הפחות טובים שלי כרגע, כשלא מתחשק לי לקום מהמיטה ואני שוכחת כמה טוב יש בחיי.

10 נקודות האור שלי לעבור את השיקום מפריצת דיסק ולהישאר שפויים:

  1. משפחה – בשיא ההתפרצות, לא יכולתי לעמוד על הרגליים. התניידתי בבית על כיסא של שולחן כתיבה ומחוץ לו בכיסא גלגלים. או ליתר דיוק ניידו אותי עם כיסא גלגלים. הייתי זקוקה לעזרה במקלחת, עזרה להגיע עד לשירותים (שם הסתדרתי לבד תודה לאל, אבל בכיתי בכל פעם מחדש). אף אחד לא יכל לעזור לי בכאבים הגדולים, לפני שהגיע המורפיום, לפעמים פשוט שכבתי והדמעות זלגו על לחיי בשקט כשג'וש פשוט ישב לידי ובשקט ליטף לי את הרגל, זה המקסימום שהוא יכל לעשות בשבילי באותו רגע  וזה היה כל העולם בשבילי. תודה לך אהוב ליבי, על הרגישות ועל זה שלא זזת מצידי לשניה. אמא שלי התגייסה לבשל ולהיות עם הילדים וסבא שלי, עם הטראומה שיש לו מבתי חולים, ביקש לא להגיע לשם, אבל עשה כל מה שיכל מרחוק. והילדים שלי, הילדים המהממים שלי, שלמרות כל הקושי שבלראות את אמא שלהם סובלת ולא מתפקדת, עושים את המקסימום בשביל לעזור.  ​            
  2. חברים טובים – לפעמים אתם נולדים למשפחה קטנה, כמו שלי ולפעמים אתם חלק ממשפחה לא מתפקדת. אני חונכתי לכך שמשפחה היא מעל להכל. אבל בדיוק בגלל שאני מגיעה ממשפחה קטנה, גידלתי לעצמי משפחה נוספת משלי. משפחת החברים שלי, משפחה שאני קוראת להם אחי ואחיותי. אני לעולם לא אשכח לך יעל את השעות שעשית איתי בבית חולים, גם בלילה ובכל רגע שרק ביקשתי, לא אשכח לך ארז את ההתייצבות ב- 6:30 בבוקר בתל השומר עם כריכים מושקעים והמון רצון לעזור ולהשכיח ממני שאני בבית חולים ולא יכולה ללכת. אתם האחים שלי לתמיד ואני אוהבת אתכם אהבת נפש. הבנתם מיד שאסור להשאיר אותי לבד. לא כי לא אסתדר פיזית בביה"ח, אלא כי אני עלולה לשקוע רגשית בשניה. לקחת ממישהו אנרגטי כמוני, שצריך להיות בפעילות מתמדת ושליטה כל הזמן, זה כמעט (אבל רק כמעט) יותר קשה מהסבל הפיזי. ותוך כדי זה להגיד לי שאני זקוקה להמון סבלנות, נניח סבלנות של חודשים ארוכים, עד שיקום מלא, זה נורא. הבנתם והתגייסתם מיד. וגם בימים שאני הכי גרמפי, אתם עדין שם וזה ממש לא מובן מאליו. אוהבת אתכם בלי סוף.  (ותודה לפרופסור רולידר ויהל ברזני על הפינוק המדהים בתמונה). תודה לפרופ' רולידר וליהל על הפינוק
  3. חוכמת ההמונים – אל תשמרו את הסבל לעצמכם – ברגע שהבנתי שאני לא בסדר, עוד לפני שהבנתי שאני פרוצת דיסק, פניתי לפייסבוק. מה שקרה הציל אותי בכל כך הרבה מובנים. הראשונה שיצרה איתי קשר, היתה ליאת לוי שעברה את הסבל הזה בעבר. היא הדריכה אותי בדיוק מה לעשות בשביל לא להסתבך במערכת הבירוקרטית. היא שלחה אותי למלאך החדש שלי ד"ר לוינקופף. כן, הגעתי אליו באופן פרטי והוא זיהה מיד שאני עם פריצת דיסק אקוטית, אמר שרק נשים יכולות לסבול כל כך הרבה בזמן ומיד שלח אותי לאשפוז וצילום סי.טי. אבל ליאת לא עצרה שם. היא המשיכה לדרוש לשלומי יום, יום, לבדוק איך מטפלים בי, איזה תרופות אני מקבלת, באה לבקר ואפילו דאגה לדבר איתי על הגמילה מהתרופות בהמשך והשיקום. ליאת היא לא חברה קרובה, אבל היא אחות לצרה ובעיקר היא נשמה ענקית שידעה לתת לי את כל מה שהיא היתה זקוקה לו בהתפרצות שלה. ליאת, אני אסירת תודה לתמיד ומבטיחה לעשות את אותו דבר עבור מישהו שיזדקק לכך בעתיד. אבל קרו עוד דברים – המון אנשים שזה קרה להם יצרו איתי קשר, פשוט בשביל לתמוך, לעודד, להבין. התמיכה הזאת יקרה מפז וממש לא מובנת מאליה. למשל אחד טל בן עמי, בן שכבה שלי שמתענין ותמיד יודע להגיד את אותה מילה טובה שמסייעת לי לקבל פרופורציות. תודה טל.

  1. לטפל בעצמכם ולזהות החלטות שגויות בזמן – מיד כשזה קרה, הבנתי מה היתה הסיבה האמיתית לכך. העמסתי על עצמי השנה יותר מדי ולא הלכתי ממקומות ומאנשים שעשו לי רע, מאוד רע. ספגתי וספגתי והעמסתי והעמסתי. על הדרך גיליתי שזו פעם ראשונה שאני לא מצליחה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. ומי שלא היה בעדי, דאג להזכיר לי את זה שוב ושוב ושוב. עד שקרסתי. וכשקרסתי לא היה אדם אחד בסביבתי שלא אמר לי – עכשיו דנה'לה, זה הזמן שלך להתרכז בעצמך ולטפל בך. חבל שהייתי צריכה להבין את זה בדרך כל כך כואבת.
  2. כשלא מוצאים כוח מבפנים – עבר חודש מאז שהכל התחיל ואני עדין בבית, לא יכולה לעמוד יותר מדקה ולא הולכת יותר מדי. יש בקרים בהם אני לא מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה או הספה. כולם חזרו לשגרה ואני נמצאת עם עצמי ועם המחשבות שלי בבית ולפעמים, זה מפיל. אז כשאין אף אחד בסביבתי להרים אותי ואני לא מצליחה למצוא את הכוחות בפנים, אני מתעסקת בחיצוני, כי לפעמים דווקא מבחוץ פנימה אפשר לעשות שינוי. אז אני הולכת לעשות מניקור ופדיקור מפנקים אצל רות האלופה שלי או מתחילה סוף, סוף להשתמש בשמן גוף שקיבלתי שאמור לסייע ב"מתנת" הצלוליטיס – ה- shaping oil של חברת Frei öl. זה מוצר גרמני ובתור ילידת המקום, יש לי המון אמון במוצרים שלהם. אז אולי יקח לי זמן לחזור לרקוד, אבל הי, לפחות אהיה בלי צלוליטיס... 
  3. מה עושה לכם טוב? החברים הטובים שלי,מגיעים אלי, מעמיסים את כיסא הגלגלים הכבד ומוציאים אותי למסעדות – כי אין על סטייק טוב להחלמה מלאה ולהופעות – שתמיד מצליחות להנשים אותי. לכל אחד יש את הדברים האלה שעושים לו טוב – מצאו מה עושה לכם טוב והדרך לעשות את זה כבר תתגלה מעצמה.
  4. מותר קצת לשהות בכאב הנפשי ובתסכול – כאמור לפעמים אני בדאון מהחשיבה על המצב שלי והמוגבלות הזמנית שהוא מביא איתו והקושי שלי לקבל אותה. אבל אתם יודעים מה? אני חושבת שכל עוד זה בשליטה, מותר קצת לשהות במצב הזה של העצב המודע והדיכאון הלא קליני. משפטים כמו – יש צרות גדולות יותר, לא ממש עוזרים. כרגע כואב לי יום יום, פיזית וגם קצת נפשית, הכאב הפיזי יעבור וזה שהכאב הנפשי גם שם לפעמים, זה גם בסדר.
  5. זה בסדר להיות חלשים לרגע – אני חושבת שלצד הצורך בגידול שריר הסבלנות, זה אחד הדברים שהכי קשים לי. לאפשר לעצמי להיות חלשה ולהיתמך על-ידי אחרים. להכיר בחולשה שלי. אני עדין לומדת.
  6. בקשו עזרה – לצד סעיף 8, זו תכונה שלא כל כך קיימת במחוזות האירופאים מהם אני ואבותי מגיעים. ללמוד לבקש עזרה, ברגע הנכון, מבלי להתבייש, זה חתיכת שיעור. ואז גם לאפשר לאוהבי לתת לי אותה, זה שיעור עוד יותר קשה. בבית חולים דווקא הצטיינתי בזה, השיעורים המתקדמים הם כנראה מאתגרים יותר, אבל פה ושם יש הצלחות קטנות.
  7. מצאו מטפלים שעובדים עם הנשמה ושאתם סומכים עליהם – קשה לי לסמוך על אנשים מתחום הרפואה כאן במדינה. יש המון יוהרה בקרב צוותים רפואיים והיוהרה מתבטאת לעיתים בחוסר הקשבה לפאציינטים. אז אני בוחרת את המטפלים שלי בפינצטה. וכרגע אני עושה שלושה טיפולים במקביל אצל שלושה מטפלים שונים שמעבר להיותם אנשי מקצוע בחסד עליון, כל אחד מהם הוא אדם מיוחד משכמו ומעלה שעובד עם הנשמה – תודה לכם – אסף סטרינקובסקי, הפיזיותרפיסט המדהים שתמיד מצליח לקרוע אותי מצחוק ואלון זיו האלוף, שיזף כהן-גלבוע המדקרת הסינית ממרפאת פנדה שאחרי שהיא העלימה לי את הסינוסיטיס הכרוני, היא מטפלת לי בגב ובנשמה... ואריק ברקוביץ' האוסטיאופת שבשלווה שלו ובידיים המיומנות, מעמיד אותי על הרגליים. אתם האורים והתומים שלי.

תזכורת לעצמי – לגזור ולשמור

תהיו בריאים ותשמרו על החיוך!