מכתב עבורך - המחנכת של בתי בשנה הראשונה בחטיבת הביניים

שתמיד תזכור שהשמים הם הגבול

מחנכת יקרה,

אנחנו עוד לא מכירות, מקווה שנכיר רק בשמחות – אסיפות הורים, מסיבת סוף שנה.

השנה הבת שלי מתחילה ללמוד אצלך בחטיבת הביניים, לא, זו לא הילדה הראשונה שלי בחטיבה, היית מצפה שאהיה רגועה יותר, אבל אני לא, אם לומר את האמת, הפעם אני קצת חוששת, אולי הרבה.

בשבילך זו עוד ילדה מני המון ילדים שנכנסים גם השנה לחטיבה, בשבילי זאת יעלי שלי. אני רוצה לדעת שהיא עטופה ומוכלת ובעיקר שהיא מרגישה שאתם עושים הכל בשביל שהיא תחווה הצלחות ותדע גם להתמודד עם אכזבות. אל דאגה, אני לא מהאמהות שמעבירות את כל אחריות החינוך לבית הספר, אני מודעת לגמרי לאחריותי ותפקידי ועושה זאת באהבה גמורה. בשביל הגילוי הנאות אספר לך שגם אני עובדת במערכת החינוך, אבל אני קודם כל אמא, במקרה הזה, אמא של יעלי. כן אני יודעת, המעבר לחטיבה הוא לא פשוט, אוביקטיבית הוא לא פשוט, אבל כמו כל אמא, אני סוביקטיבית בהגדרה.

 

הרשי לי לספר לך דבר או שניים על הבת שלי.

הבת שלי נהדרת (סובייקטיבית מוצהרת, זוכרת?) היא מלאת שמחת חיים, חכמה, סקרנית, יש לה מוטיבציה גדולה להצליח. יפה, כבר אמרתי?  אבל לפעמים היא פשוט שוכחת שהיא נפלאה, לפעמים היא שוכחת שהיא מסוגלת, לפעמים היא מרגישה שהיא צריכה להיאבק על המקום שלה.

את מבינה, ילדים עם ADHD, עם או בלי היפראקטיביות, מביאים איתם שק שלם של אתגרים נוספים, האמת שדי נמאס לי מהמילה אתגרים, בואי נקרא לילד בשמו, הם מביאים איתם קשיים והתמודדויות נוספות, כאילו שלהיות מוסח מכל דבר זה לא מספיק קשה.

אבל מכיוון שהבטחתי להיות סוביקטיבית, אני לא אדבר איתך כאן על מה ילדים אחרים מביאים, את זה אני אשמור לפוסט אחר, אני רוצה לדבר איתך על מה הבת שלי מביאה איתה ובעיקר, למה היא זקוקה.

אל דאגה, היא תגיע לכיתה מטופלת בכדור, פוקאלין כנראה, אם את ממש מתעקשת לדעת, הוכחנו מעבר לכל ספק שזה עוזר לה, אבל גם עם הכדור, יש מספר דברים שהיא זקוקה להם כדי להצליח:

  • מחמאות - אין דבר כזה יותר מדי מחמאות, גם ביום ממש גרוע, בבקשה תמצאי את נקודות האור שלה. גם ביום חשוך במיוחד, יש רגע כזה. היא זקוקה להמון חיזוקים, מילה חמה, שבח, יד על הכתף, תמצאי שזה עושה לה פלאים.

 

  • תקשיבי לה - לפעמים היא כל כך מוצפת מכל הרעשים שיש לה בראש, הקושי בהתמודדות עם החומר הלימודי ועם כל העניינים החברתיים מסביב. אם לילד ללא הפרעות קשב וריכוז  לא קל בגיל הזה, תעלי את זה בחזקת מספר ממש גבוה, ותביני איך היא חווה את זה. לפעמים היא רק צריכה לדעת שאת באמת מקשיבה לצד שלה, לרגשות שלה.

 

  • יכולות - ליעלי יש יכולות מטורפות, וזאת תהיה האמירה האוביקטיבית היחידה שלי במכתב אליך. כל האבחונים לאורך הדרך מוכיחים את זה. אבל את מבינה, זה הענין עם קשב וריכוז – יש פער בין היכולת לביצוע ולכן פעמים רבות יעלי מוותרת לעצמה מראש. אבל תני לי לגלות לך סוד – בעזרת עידוד, נחישות, אם לא תוותרי לה, אם תגידי לה כל הזמן כמה את מאמינה בה ויודעת שהיא מסוגלת ותתני לה את הכלים להצליח, היא אכן תצליח ואת, המחנכת היקרה של יעלי, תהיי שותפה להצלחה הזאת, איזה אושר!

 

  • גבולות - כן, גבולות זו לא מילה גסה. הכוונה בגבולות היא להציב דרישות וכללים מאוד ברורים, ומאוד יציבים, אבל גם לאכוף אותם. אם את תאכפי בצד של ביה"ס, אני כמובן שאאכוף בבית. ולא, אין סתירה בין גבולות להכלה, הקשבה והבנה. בעיני אין אפשרות להכיל מבלי להציב גבולות, אין חיה כזאת.

 

  • לעשות מבחן בשקט – כשכתוב לכם באבחון שלה או כשהיא בעצמה מבקשת מכם לעשות את המבחן בחדר לבד, היא מתכוונת חדר לבד. המסדרון הוא לא חדר לבד, גם חדר המורים או המזכירות הם לא. היא מבקשת לעשות מבחן לבד כי היא לא מצליחה להתרכז, כן, גם עם הטיפול התרופתי. כל רחש ותזוזה של ילד אחר מוציאים אותה מריכוז. כמובן שבמסדרון או בחדר מורים זה עוד יותר גרוע. אם אוביקטיבית אי אפשר לדעתך, תגידי לי בבקשה, אני בטוחה שביחד נצליח למצוא פתרון יצירתי. אבל אל תגידו לה שיהיה בסדר ותושיבו אותה במקום רועש אחר, זה גורם לה להרגיש שמזלזלים בה.

 

  • עדכני אותי - אני כאן בשביל לעזור ולהיות מעורבת. אני לא רוצה להתערב לכם. אני גם לא רוצה להציק, אבל אם לא תעדכנו אותי על מה שקורה בכיתה והדיווחים יהיו מאוד בדיעבד, לא אוכל לעשות שום דבר והכי חשוב, יעל תסבול מזה.

 

  • אנחנו שותפות לדרך – כשרשמתי אותה לחטיבה, חתמתי על שותפות. נכון, אני שותפה שקטה, לא כזאת שמתערבת בקבלת ההחלטות, אבל אני רוצה שתדעו שאתם ואני זה ביחד.

 

לסיום, מחנכת יקרה,

חפרתי קצת, אני יודעת. אבל אני שולחת לך את האוצר שלי. יעלי שלי היא ילדה טובה, היא באמת נהדרת. יכול להיות שאת קוראת את המכתב שלי וחושבת לעצמך "נו, עוד אמא הסטרית" או "עוד אמא חושבת שרק לבת שלה לא קל". אני רוצה להאמין שאת קוראת את המכתב שלי ואומרת לעצמך, "אני כבר רוצה להכיר את היעלי הזאת, לוודא שהיא מצליחה ולתת לאמא שלה את הבטחון שכל עוד זה תלוי בי, היא תהיה בסדר, ממש בסדר".

את יודעת מה? אני בוחרת לחשוב שאת כבר מצפה להכיר אותה, את יעלי שלי, בדיוק כמו שאני מכירה ואוהבת אותה.

ואני מודה לך מראש, על הכל!