כי כל הדבר הזה, זו אני!

אין לי ספק שהפרעת הקשב של יעלי שלי, היא ממני.
אני יושבת מול מסך המחשב ומנסה לעשות סדר במחשבות שלי, להבין מה כדאי לכתוב בבלוג הראשון שלי, הכאוס בראש חוגג.
שנים אני חושבת על זה. אוהבת לכתוב, רוצה לכתוב, זוכה להמון מחמאות על הכתיבה שלי בפייס או על ברכות מרגשות ליום הולדת, על הנאומים שלי בטקסים בדאכאו, אבל את הצעד הזה של למצוא לי פלטפורמה קבועה ורצינית לכתיבה, אני לא עושה. עד שהגיע עמרי.
אז הנה, אני כאן ויש לי בלגאן בראש. לכתוב על המקצועי בלבד? כיצד כמנתחת התנהגות אני מסייעת להורים להפחית את בעיות ההתנהגות של ילדיהם? להסביר מדוע ניתוח התנהגות ולא טיפול אחר? 
ואולי הבלוג צריך בכלל להיות עלי כאמא – הדילמות, ההתמודדויות, ההצלחות והרגעים שהשתיקה יפה עליהם? האם הסנדלר הולך יחף?
אולי שילוב של בלוג מקצועי ואישי – האומנת כאמא? האמא כאומנת?
אבל יש לי גם כל כך הרבה מה להגיד על המון נושאים אחרים, כמו לדוגמא, השינוי העצום שאני עוברת מאז גיל 40 – זה נושא בפני עצמו, אפשר לכתוב על הריצות, המראה, הגישה לחיים שמשתנה, הבשלות, הנשיות, ההבנה שלא צריך להתנצל יותר על מה ומי שאני וזה רק על קצה המזלג. הרצון לעזור לילדים ולאמהות, לעשות משהו עם משמעות.
ומה עם ההתעסקות שלי בשואה בהיותי נכדתו של ניצול שואה פעיל ביותר? או ההתעסקות הפוליטית שלי? 
וזוגיות? יש לי המון מה לכתוב על זוגיות, בלי סוף. בגיל ארבעים יש המון תובנות שרוצים לחלוק עם העולם.
והפרעת הקשב הלא מאובחנת שלי עובדת יפה. הרעש בראש ממשיך, אני מנסה להתייחס אליו כמוסיקת רקע, דומה יותר לטראנס, אבל גם טראנס זו מוסיקה.
אז כן, כל הבלגאן הזה זו אני – וכל פעם אגע במשהו אחר, לפעמים הכתיבה תהיה מעין סיפור בהמשכים שיתפרס לו על מספר בלוגים ולפעמים כנושא חד פעמי. לעיתים זה יהיה אישי, יש שיגידו אישי מדי ולעיתים מקצועי בלבד.
ואתם? אתם מוזמנים לקרוא, להגיב, לשאול שאלות, לבקש שאכתוב על נושא כזה או אחר ובעיקר אתם מוזמנים להיות טובים, אחד אל השני ואל עצמכם.